עורך דין גירושין בנתניה

גירושין בהסכמה גירושין בהסכמה הם למעשה איגוד של כל הסוגיות העומדות לפתחם של בני הזוג בנוגע לזכויותיהם ההדדיות מכל סוג, הנובעות מעצם קשרי נישואיהם והדרושות לכלל הסכמה ביניהם.

זהו הליך הקובע את סיום מערכת היחסים מכח הסכמה בין בני הזוג, באופן מכבד, ובראי והכרה הדדית בזכויות זה של זה, תוך יישוב כל מחלוקת באמצעות דיאלוג כנה וענייני. בסופם של כל אלו, הליך גירושין בהסכמה מסתיים בניסוח הסכם הגירושין החתום על ידי הצדדים. במילים אחרות, בגירושין בהסכמה, בני הזוג מקבלים את כל ההחלטות לגבי הפרידה, חלוקת הרכוש, וקביעת הגורם האחראי על הילדים וקביעת זמני השהות, באמצעות משא ומתן עצמאי, או בסיועו של מגשר.

הליך של גירושין בהסכמה חוסך ומונע את התערבות בית המשפט/בית הדין הרבני מלתת פסק דינו כפי חוכמתו הוא, ומותיר בידי הצדדים את השליטה לקבוע מה וכיצד ייעשה בעניינם.

ראשית, את ההסכמות השונות ניתן לקבוע מראש, עוד בעת הנישואין, באמצעות הסכם ממון והסכם הורות. בנוסף, ניתן לקבוע אותן עוד לפני הגירושין, באמצעות הסכם פרידה, הצופה פני עתיד לו יינתן תוקף של פסק דין. לבסוף, אפשר כמובן לקבוע אותן באמצעות הסכם הגירושין עצמו – ואז מדובר בהסכם גירושין בהסכמה.

ההסכם טומן בחובו כל סוגיה הקשורה בחיים המשותפים אשר יש לה השלכה על סיומם. כל סוגיה שכזו ראוי להעלותה בהסכם הגירושין על מנת למנוע מצד מסויים להפתיע בעתיד בתביעה בסוגיה אשר לא הובאה בהסכם. הסכם זה למעשה מהווה נקודת סיום וסיכום של הקשר הזוגי בכל היבטיו: ילדים (מדור ומזונות, אחריות על הילדים והסדרי שהות), איזון משאבים/חלוקת רכוש (לזכות וחובה), קביעת אופן פירוק השיתוף וכיוצא באלה, והוא מונע מהצדדים להעלות דרישות ותביעות מן הצד השני בעתיד.

זוגות רבים מרגישים צורך להיות פרודים לתקופה כזו או אחרת, עד שיקבלו את ההחלטה הסופית לגבי הגירושין. ישנם גם מקרים שבהם הנסיבות מונעות מהם להתגרש, אף שהחליטו כבר להיפרד (כמו למשל, בתקופת הקורונה, שבה בתי המשפט היו סגורים לתקופות ממושכות). הסכם פרידה הוא האמצעי לקבוע את התנאים לפירוד. כלומר, מי ימשיך להתגורר בדירה המשותפת בעת הפרידה, היכן יתגוררו הילדים ובאיזה אופן תתחלק האחריות הכלכלית על גידולם? כיצד יחולקו הרכוש והחובות והמשותפים? וכדומה, עד לקבלת ההחלטה על גירושין.

לפי חוק, חלוקת רכוש משותף בעת גירושין מבוצעת כהסדר של איזון משאבים. כלומר, כל הרכוש המשותף שבני הזוג צברו במהלך הנישואין יחולק ביניהם באופן שווה. לכן, גם בגירושין בהסכמה ראוי לחשב את חלוקת הרכוש באופן זה. ככלל, ככל שתוסכם חלוקת רכוש באופן שונה, בית המשפט לא יתערב אך יעמוד על הבנת הצדדים את תנאי החלוקה, ובמקרים מסויימים אף יתערב ולא יאשר.

הרכוש המשותף הוא בעצם כל הנכסים, הכספים, הזכויות הסוציאליות והמוניטין שנצברו לכל אחד מבני הזוג במהלך תקופת הנישואין. מאחר ולא תמיד קיים איזון בין זכויות בני הזוג ביחס לאותם נכסים שנצברו על שמו של כל אחד מהם מהלך תקופת נישואיהם, נדרש הסדר איזון משאבים. כלומר, בכל מקרה שבו נוצר הפרש לטובת אחד מבני הזוג בעת חלוקת הרכוש, הוא נדרש לפצות את בן הזוג השני בגובה ההפרש, בין אם בתשלום כספי ובין אם בהעברת זכויות בנכסים שונים.

בהחלט. חוק יחסי ממון, שבמסגרתו מעוגן הסדר איזון המשאבים, מחייב גם את בית הדין הרבני. יחד עם זאת, ממש כמו בית המשפט לענייני משפחה, גם לבית הדין הרבני קיימת הזכות לחרוג במקרים מסוימים מעיקרון איזון המשאבים. כאן מצוי הבדל חשוב בין שתי הערכאות – משום שהנסיבות שיגרמו לבית הדין הרבני לפסוק על חלוקת רכוש לא שוויונית הן שונות מאוד מהנסיבות שיגרמו לבית המשפט לענייני משפחה לעשות זאת. להבדל זה חשיבות רבה בהחלטה הראשונית היכן לקיים את הליך הגירושין.

על פי חוק, בית המשפט לענייני משפחה רשאי להחליט על חלוקה לא שוויונית של הרכוש רק במקרים שבהם יכולת ההשתכרות של אחד מבני הזוג גבוהה באופן קיצוני מזו של השני, או כאשר אחד מבני הזוג הסתיר נכסים או הכנסות, השתמש בכספים משותפים למטרות לא חוקיות ללא ידיעתו של בן הזוג השני, נהג באלימות כלפי השני לאורך זמן, או לא תרם למשק הבית המשותף, ועוד (זו אינה רשימה סגורה). במקרים כאלה, בית המשפט רשאי לפסוק שבן הזוג השני, זה שנפגע ממעשיו של הראשון, יהיה זכאי לחלק גדול יותר ברכוש המשותף.

בית הדין הרבני, לעומת זאת, פוסק על פי הדין הדתי, ולכן, ישנן נסיבות אחרות המצדיקות חלוקת רכוש לא שוויונית לפי תפיסתו. דוגמה נפוצה לכך היא חלוקת רכוש לא שוויונית בעקבות בגידה במהלך חיי הנישואין, שהובילה לפירוקם, ויכולה להצדיק חלק גדול יותר ברכוש לטובת בן הזוג הנבגד או אפילו מניעת חלק ברכוש מבן הזוג הבוגד.